Preview Mode Links will not work in preview mode

בית הספר של המחר


Feb 8, 2020

  • צביקה לוי, מנהל ומנהיג דרך, דברים שכתבתי לו בהגיעו לגיל 80

צביקה ניהל את כפר הנוער הדסים החל ב 1977 ועד 2002. 

״ארבעה אנשים שהשפיעו באורח מכריע על דרכי, ויגודסקי שלימד אותי על הגדילה של כל ילד, פפרט שלימד אותי על הלמידה של כל ילד, ופריירה שלימד אותי על השחרור של כל ילד. ואתה, הנוכח בכל פעולה חינוכית שלי מזה שלושים וחמש שנים,  לימדת אותי להתבונן, לזמן ולהיות שם. לפעמים, ראית כל כך רחוק שאף אחד, גם לא אני – הסייר שלך, לא ראיתי. כך כשהעמדת את המחשוב כאמצעי ראשון בראשית שנות השמונים (מחשבים, אמרת, זו אמפליפיקציה של יכולת הביטוי של אנשים צעירים), כך כשאפשרת ועודדת להקים כיתת הניסוי הפדגוגי בתיכון, ואז את מחנות הקיץ, ואת מפעל מטות (הצלחת האקסטרנים, אמרת, תהיה פיגום להצמחת ילדי הפנימייה), כך כשעודדת אותי ואחרים לפרוץ מחוץ לגבולות הכפר ולעבוד גם במקומות אחרים (החיוניות שלכם, אמרת, תראה לילדים שהכפר הזה הוא מגרש מצמיח הזדמנויות), כך כשלא הסכמת שנרשום זיכרון דברים בישיבות הרכזים (זו לא הנהלה אופרטיבית, אמרת, תקחו מה שתרצו, תפרשו כיצד שתפרשו), כך כשהגעת לשער בערב וראית את השומר הזקן (והצולע), ישן עייף, ולא הערת אותו, וחזרת למשרד וצלצלת (שלא יובך, אמרת), והוספת: ״קיימת הסכמה שעל מערכת החינוך להכשיר את תלמידיה ותלמידותיה להיות אדם המסוגל לחדש את הידע שלו במשך אין ספור פעמים במרוצת חייו, אדם שחייב בעבודה בצוותים כמעט בכל אפיק שבו יתנהלו חייו, אדם שאינו מקדש שום ידע ולפיכך אינו נרתע מביטויי סקרנות-חוקרת. יחד עם זאת אין עדיין תמימות דעים ביחס לדרך למטרה זו. מטות היא דרך ראויה.״. 

צביקה סיפר לי את המעשייה הבאה: ״במחלקת צנחנים בצבא, נניח האמריקאי. אחד הצנחנים, יהודי – כך התברר, נהג לקפוץ בלי מצנח, ותמיד, תמיד הגיע שלם, בריא ונינוח לאדמה, יחד עם חבריו. כששאלו אותו מה פשר הדבר? השיב בקצרה – זו האמונה שלי. חבר למחלקה, נוצרי כמו שאר הדבוקה, התעקש ללמוד ולהבין את הפלא הזה. זה מאד פשוט, ענה לו היהודי, כשאני נפלט מפתח המטוס אני קורא בכוונה גמורה קריאת שמע, ומיד כשאני מסיים אותה נפרשת מתחתי יד רכה וגדולה, חופנת אותי בעדינות ומביאה אותי עד פני האדמה. שמע זאת הנוצרי, והחליט ללמוד ולקח על עצמו את העניין ברצינות. שנה שלמה למד ושינן וקרא והגה. ומקץ שנה הרגיש שהוא משוכנע, מאמין בכל מאודו. עלה למטוס, השאיר את המצנח, הגיע בתורו לפתח המטוס, נפלט החוצה ומיד קרא, בכוונה רבה, קריאת שמע, ומיד כשסיים נפרשה תחתיו יד רכה וגדולה, חפנה אותו בעדינות… מרוב תדהמה צעק Jesus, והיד התהפכה״. אסור על כן להרפות מהאמונה בלומד, ולו לרגע, ולא להרף עיין. 


 דר׳ צבי לירז
052-4441392
 

On 24 Jan 2020, at 12:44, Zvi Liraz <zvi@liraz.eu> wrote:

  • צביקה לוי, מנהל ומנהיג דרך, דברים שכתבתי לו בהגיעו לגיל 80

צביקה ניהל את כפר הנוער הדסים החל ב 1977 ועד 2002. 

״ארבעה אנשים שהשפיעו באורח מכריע על דרכי, ויגודסקי שלימד אותי על הגדילה של כל ילד, פפרט שלימד אותי על הלמידה של כל ילד, ופריירה שלימד אותי על השחרור של כל ילד. ואתה, הנוכח בכל פעולה חינוכית שלי מזה שלושים וחמש שנים,  לימדת אותי להתבונן, לזמן ולהיות שם. לפעמים, ראית כל כך רחוק שאף אחד, גם לא אני – הסייר שלך, לא ראיתי. כך כשהעמדת את המחשוב כאמצעי ראשון בראשית שנות השמונים (מחשבים, אמרת, זו אמפליפיקציה של יכולת הביטוי של אנשים צעירים), כך כשאפשרת ועודדת להקים כיתת הניסוי הפדגוגי בתיכון, ואז את מחנות הקיץ, ואת מפעל מטות (הצלחת האקסטרנים, אמרת, תהיה פיגום להצמחת ילדי הפנימייה), כך כשעודדת אותי ואחרים לפרוץ מחוץ לגבולות הכפר ולעבוד גם במקומות אחרים (החיוניות שלכם, אמרת, תראה לילדים שהכפר הזה הוא מגרש מצמיח הזדמנויות), כך כשלא הסכמת שנרשום זיכרון דברים בישיבות הרכזים (זו לא הנהלה אופרטיבית, אמרת, תקחו מה שתרצו, תפרשו כיצד שתפרשו), כך כשהגעת לשער בערב וראית את השומר הזקן (והצולע), ישן עייף, ולא הערת אותו, וחזרת למשרד וצלצלת (שלא יובך, אמרת), והוספת: ״קיימת הסכמה שעל מערכת החינוך להכשיר את תלמידיה ותלמידותיה להיות אדם המסוגל לחדש את הידע שלו במשך אין ספור פעמים במרוצת חייו, אדם שחייב בעבודה בצוותים כמעט בכל אפיק שבו יתנהלו חייו, אדם שאינו מקדש שום ידע ולפיכך אינו נרתע מביטויי סקרנות-חוקרת. יחד עם זאת אין עדיין תמימות דעים ביחס לדרך למטרה זו. מטות היא דרך ראויה.״. 

צביקה סיפר לי את המעשייה הבאה: ״במחלקת צנחנים בצבא, נניח האמריקאי. אחד הצנחנים, יהודי – כך התברר, נהג לקפוץ בלי מצנח, ותמיד, תמיד הגיע שלם, בריא ונינוח לאדמה, יחד עם חבריו. כששאלו אותו מה פשר הדבר? השיב בקצרה – זו האמונה שלי. חבר למחלקה, נוצרי כמו שאר הדבוקה, התעקש ללמוד ולהבין את הפלא הזה. זה מאד פשוט, ענה לו היהודי, כשאני נפלט מפתח המטוס אני קורא בכוונה גמורה קריאת שמע, ומיד כשאני מסיים אותה נפרשת מתחתי יד רכה וגדולה, חופנת אותי בעדינות ומביאה אותי עד פני האדמה. שמע זאת הנוצרי, והחליט ללמוד ולקח על עצמו את העניין ברצינות. שנה שלמה למד ושינן וקרא והגה. ומקץ שנה הרגיש שהוא משוכנע, מאמין בכל מאודו. עלה למטוס, השאיר את המצנח, הגיע בתורו לפתח המטוס, נפלט החוצה ומיד קרא, בכוונה רבה, קריאת שמע, ומיד כשסיים נפרשה תחתיו יד רכה וגדולה, חפנה אותו בעדינות… מרוב תדהמה צעק Jesus, והיד התהפכה״. אסור על כן להרפות מהאמונה בלומד, ולו לרגע, ולא להרף עיין.